סוף סוף אמא 
"סיכנתי את חיי עבורה" 
 
 אני ואמא שלי    צילום: צילום ביתי    
סוף סוף אמא |
 

חוזרים אל האימהות. ממשיכים ללוות את ענת שאלתיאל, חולת לב שסיכנה את חייה בהריונה, שמספרת על תוצאת ההחלטה וההתמודדות - על בתה נועם

 
 
 
 
 
 
 
 
 

 נועם כבר בת שנתיים וחצי. עבר המון זמן מאז שנולדה, ועוד יותר מאז שלקחתי על עצמי את ההחלטה להביא אותה לעולם, חרף האמירות הנוקבות של הרופאים על כך שיש סיכוי גבוה מאוד שלא אחיה אם אמשיך את ההיריון.

 
 

לפני שבוע התרגזתי על נועם שלא הקשיבה לי כשביקשתי ממנה לעשות דבר מה. ואז, ספק בהומור ספק ברצינות, הפרחתי לחלל האוויר את התהייה: " 9 חודשים סחבתי אותה בבטן וכל יום שעבר אמרתי תודה לאל שנתן לי עוד יום בחיים, ויש לה את החוצפה לא להקשיב לי? סיכנתי את חיי עבורה!". ואז מהר מאוד אני התעשתתי. אני יודעת היטב שנועם לא אשמה בהחלטה, שאני ורק אני הגעתי אליה - ההחלטה להביא אותה לעולם. לא התייעצתי איתה, לא שאלתי את דעתה והאם היא רוצה בכלל להיוולד. לא שאלתי אותה האם היא מסכימה שאמשיך את ההיריון עם הסיכוי שאולי היא תיוולד, בלעדיי.

 
הולדת נועם
 הולדת נועם 
 צילום: מתוך אמא יקרה לי, פרק 4 
 

במהלך ההריון בחודש הרביעי התלבטתי רבות האם להמשיך או להפיל. מבחינתי זה היה סוג של רולטה רוסית: נותנים לי ביד אקדח טעון בכדור אחד בודד קטלני ואני אמורה בכל חודש ללחוץ פעם אחת בלבד על ההדק. כל חודש בהתקדמותו של ההיריון נחשב להצלחה בלחיצה על ההדק. באותה התקופה התייעצתי עם אימי שליוותה אותי במהלך ההיריון ועודדה אותי להמשיך. זה, כנראה, מה שנתן לי את הכוח.
בחודש השביעי חוויתי אירוע לב קשה באמצע הלילה. במשך כשעה שלמה סבלתי מהפרעות קצב מטורפות ודופק של 220, אך לא טרחתי להתפנות לבית חולים. היה לי ברור שמלאך המוות דופק בדלתי. גם במהלך הניתוח הקיסרי, בו הרגשתי לחצים איומים בחזה ואיבדתי את הכרתי כמה שניות לפני שנועם הוצאה מהבטן (מה שלא שודר בטלוויזיה) חשבתי לעצמי שהגיע רגע האמת ושתכף אצפה בנעשה בחדר הניתוח מלמעלה.

 
 

לאחר שידור הפרק ב"אמא יקרה לי" קיבלתי המון תגובות, שעיקרן עסק באומץ שהיה לי ובכך שריגשתי עד דמעות רבבות של אנשים. צפיתי לראשונה בפרק ביחד עם משפחתי וברגע הלידה אימי ואני החזקנו ידיים וקפצנו משמחה, כשגיבורת הפרק ילדה והפכה לאמא. הצלחתי, משום מה, לנתק את עצמי ולראות את הפרק כאילו לא אני המככבת בו.

 

במבט לאחור אני אמורה לשאול: האם זה היה שווה את כל הפחד והמתח? ומה היה קורה לו הדברים היו מתגלגלים אחרת? אף פעם לא נדרשתי לענות ממש על שאלות אלו, אבל יש רגעים רבים ביני לבין עצמי שאני אכן תוהה בהן. למרות הכל, כשאני מסתכלת על נועם וחווה איתה את גדילתה אני יכולה לומר בוודאות: זה היה שווה כל רגע. היא מסבה לי הרבה רגעי נחת ואושר ויחד עם זאת, הרבה רגעי קושי וחרדה בכל יום שעובר.

 

 

אני זוכרת את ההרגשה שהסתובבתי עמה בחודשים הראשונים לחייה. הייתי מסתכלת עליה רבות ותוהה: מה לי ולגוש הבשר הזה? איך אני אמורה להרגיש? איך מתחברים לנשמה הקטנה הזו? אני נזכרת  בפעם הראשונה שנועם קראה לי "אמא". זה היה בשבילי כמעין קתרזיס, הרגע, ב-הא הידיעה, לו ייחלתי רבות.

 

כאם חד הורית וכאישה הנחשבת ללא בריאה ההחלטה לגדל את נועם לבד קשה שבעתיים. זו מלחמת הישרדות יומיומית. אמנם כלפי חוץ אני משתדלת להראות שהכל בסדר, אבל יש הרבה דברים מעבר. אני מודה. מודה שכן, לפעמים יש לי חרטות בקשר להחלטה שקיבלתי. האמהות משנה את החיים במאה מעלות. אמהות חד הוריות משנה אותם ב - 180 מעלות. רבים יקראו להחלטה אומץ. ואכן, צריך הרבה אומץ לעשות את שעשיתי.

 

 

היום אני בריאה יחסית לתקופת ההיריון ולפניה. הקרדיולוג שלי מופתע כל פעם מחדש. בדיעבד, המלצתו להפלה בגלל בעיות קשות בלבי התבררה כטעות. היום הלב שלי כמעט בריא לחלוטין. היום אני אמא ואישה עובדת, ומשתדלת לתת לנועם את כל מה שרק אפשר. התמיכה, העידוד והחיזוקים שאני מקבלת מאימי ומהסביבה עוזרים לי המון.

 

 
 
 
 
 
 
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by