הסמויים 
"להגיד לך שאני לא מפחד? אני מת מפחד" 
 
 מצלמות המשטרה, הערב על המסך    צילום: מתוך: ``הסמויים``    
הסמויים |
 
נועה שנהב

דרור מורה, יוצר "הסמויים", מיני-סדרה חדשה שחושפת את פניהם ועבודתם של השוטרים במסווה, לא ישן טוב בלילה. בראיון חושפני במיוחד, הוא מספר על חששותיו מתגובת העבריינים לנוכח העובדה שהחברים הכי טובים שלהם הם בעצם שוטרים, מתאר את התהליך המורכב שעבר עליו במהלך עריכת הסדרה ונותן הצצה בלעדית לסיפורים שלא סופרו מעולם

 
 
 
 
 
 
 
 
 
לדרור מורה, במקור צלם, לא היה פשוט להתחיל להתעסק בחומרים למיני-סדרה הדוקומנטרית החדשה שלו, "הסמויים", שתעלה הערב ב-21:00 בערוץ 10, מכיוון שהחומרים שהגיעו אליו – רובם הגדול צילומים אותנטים של המשטרה – היו כאלה שלא הגיעו דרך הפילטר שלו ועדשת המצלמה לא התערבה בהם. "אני בא מעולם של אסתטיקה, אני צלם", הוא מסביר. "האסתטיקה מאוד מעניינת אותי ודווקא במקום הזה הרגשתי שצריך ללכת הפוך על הפוך. יש לזה אסתטיקה מסוג אחר. רוב החומרים מהשטח אלו חומרים שהמשטרה צילמה, כאלה שלא נראו על מסך הטלוויזיה. ואמרתי: 'אני הולך עם זה'. גם השחזורים שעשינו צולמו כמו במצלמות המשטרה. את המחמאה הכי הגדולה קבלתי כשהקרנו לסוכנים את אחד הפרקים והם לא הצליחו לזהות מה צולם על ידם ומה לא, הם לא זכרו אם הם היו שם בכלל".
 
 האנשים האלה סובלים, הם אנשים רדופים. ההתנהגות שלהם משתנה, השפה שלהם משתנה. יש הרבה שוטרים היום במשטרה שגמרו את ההפעלה ונהיו אלימים, קצרי רוח, הם לא חוזרים לחיים הרגילים בקלות. אתה עבריין, אתה חי בסרט, ופתאום יום אחד הכל נגמר ואתה צריך להיות בן אדם נורמלי 
הרעיון לכל הפרויקט התחיל מכתבה שמורה קרא בעיתון על איזה סוכן סמוי. "זה היה מרתק וחשבתי לעצמי שעוד לא עשו דבר כזה, לא נעשה דוקומנטרי כזה", הוא אומר. "אחד הסרטים האהובים עליי הוא 'דוני ברסקו' עם אל פצ'ינו וג'וני דפ. זה סרט על סוכנים סמויים ועל הפעלה עמוקה, סרט שמבוסס על סיפור אמיתי ומתאר את הפחדים, הלחצים והשינוי ההתנהגותי. החלטתי שאני חייב ללכת על זה ואז החלה ההרפתקאה עם משטרת ישראל, הרפתקאה סבוכה ומייגעת שנמשכת עד לרגע זה. זהו תהליך ביורוקרטי סבוך מעין כמוהו".

זה מוזר, כי למשטרה יש אינטרס לשתף איתך פעולה, משום שחומרים כאלה מוציאים אותם מעולה בעיני הציבור.
"הם היו בהלם בהתחלה. הסוכנים הסמויים הם הרי אנשים שחיים בחשכה, בצל, הם מפחדים לדבר. אני זוכר שבפגישה הראשונה שלי עם חנוך, אחד ממפעילי הסוכנים הוותיקים, הייתי צריך לשבת כל כך קרוב אליו בשביל לשמוע מה הוא אומר. הם אנשים שלא רגילים לדבר, בטח לא לטלוויזיה. בשבילם לעשות דבר כזה ועוד לטלוויזיה היה כמעט מדע בדיוני, בלתי נתפס. אבל למזלי, קצין הסוכנים הראשי הבין את היתרון שזה יכול לתת למערך של הסוכנים והסמויים. אני חושב שנקודת המפנה היתה כשאמרתי אני עושה את זה בשבילם, שאני עושה את זה איתם".
 
"סוכן סמוי זה הכלי הקטלני ביותר של המשטרה"
 "סוכן סמוי זה הכלי הקטלני ביותר של המשטרה" 
 צילום: מתוך: "הסמויים" 
 
למה זה היה כל כך חשוב לך?
"בעיניי, סוכן סמוי זה הכלי הקטלני ביותר. הם יכולים להגיע למקומות שגם האנשים שנמצאים במקומות הכי גבוהים במשטרה לא מצליחים. אם סוכן כזה מצליח, הוא יכול להגיע לרמות מדהימות. אבל המערך מקבל מעט מאוד כסף יחסית. בעיה נוספת היא האופן שבו המשטרה מתייחסת לסוכנים האלה".

מה זאת אומרת?
"האנשים האלה, הסמויים, עוברים שינוי מאוד גדול. ההדרכה משנה אותם, הופכת אותם לעבריינים. הסמויים שנכנסים להפעלה עמוקה באים לחיות במקום, לוקחים על עצמם את הדמות של העבריין וזה משנה אותם. לא יעזור. נוח לנו כמדינה להאמין שאתה יכול לקחת ילד צעיר, משנה אותו ואחר כך יהיה בסדר, אבל זה כמובן לא כך. האנשים האלה סובלים, הם אנשים רדופים. ההתנהגות שלהם משתנה, השפה שלהם משתנה. יש הרבה שוטרים היום במשטרה שגמרו את ההפעלה ונהיו אלימים, קצרי רוח, הם לא חוזרים לחיים הרגילים בקלות. אתה עבריין, אתה חי בסרט, ופתאום יום אחד הכל נגמר ואתה צריך להיות בן אדם נורמלי.
"זה לא פשוט הסיפור הזה. המשטרה לא מטפלת בהם כמו שצריך. המדינה חייבת לדאוג לאנשים האלה, בדיוק כפי שהיא חייבת לדאוג ליוצאי יחידות מובחרות בצבא ולספק להם טיפול פסיכולוגי. לא יכול להיות שילד בן 18 לא יצא שרוט מחוויה כזאת, בדיוק כמו סוכן סמוי. לא כולם, אבל אלה שבאים לחדירות עמוקות משלמים מחיר מאוד כבד שהולך אתם כל החיים. לא יכול להיות שאנחנו כחברה נתעלם מזה".
 
 
 
יש לך ביקורת על התנהלות המשטרה בהפעלת הסמויים מול עבריינים?
"לחשוב כמה משאבים המשטרה מגייסת בשביל להשיג הוכחות, והם משתמשים בטילים מונחים בשביל לחסל נמלים, פשוט כך. סוכנים סמויים זה כלי קטלני ביותר. למה לבזבז את הכלי הכי איכותי? למה לירות אותו על דגי רקק? במקום להשתמש בכלי המדהים הזה שיכול להשיג כל כך הרבה. גם אנשים בכירים ניסו להיכנס לסדרה ולדבר על עבודתם של אחרים, אבל אני בכוונה ראיינתי רק את אנשי השטח, להם אני רוצה לתת את המקום והבמה".

אתה רואה בסדרה שליחות?
"לא. הסדרה הזאת היא לא שליחות. אני מספר סיפורים, אני אוהב סיפורים וחשבתי שיש פה סיפור מצוין שראוי לספר אותו. ידעתי שאני אצליח לספר אותו כמו שצריך. ואני רואה את התגובות בינתיים, והתגובות מדהימות – כי זה אמיתי, זה לא מפוברק, זה באמת".

איזה ערך יש פה לעובדה שזה אמיתי? למה לא לקחת את החומרים האלה ולעשות פיצ'ר?
"יש משהו מאוד חזק לראות את האנשים עצמם פעם ראשונה בטלוויזיה כשפניהם חשופות. אתה רואה את האנשים שעשו את הדבר הגדול הזה. אתה שומע את פינטו (אחד הסוכנים – נ"ש) שהבת שלו משאירה לו הודעות – 'אבא, איפה אתה?', ואתה רואה את הדמעות שלו בעיניים, את ההבעה שלו על הפנים. הלב שלנו גס. אנחנו חיים במדינה שקצב האירועים המסחרר בה הפך את הלב שלנו לגס, מחוספס. סוכן שראיינתי אמר לי פעם, 'סחיטה באיומים על ידי אקדח, זה משפט שאתה קורא בעיתון כל הזמן, אבל אני ראיתי מה זה אדם שיושב על הברכיים עם אקדח בתוך הפה או צמוד לו לראש. ראיתי מה זה עשה לבן אדם'. הם מספרים את הסיפורים בקול שלהם. אף סרט עלילתי לא יכול לעשות את זה. אגב, אני לא פוסל את האפשרות לעשות מזה גם סרט עלילתי יום אחד. יש סיפור אחד שלא סופר עדיין והוא יבוא ביום אחד מן הימים".

הסדרה "הסמויים" מרגישה לעיתים כמו צפייה בסדרת מתח עשויה היטב. כך למשל כשסוכן סמוי, אחד מגיבורי הפרק, מגיע לרכוש סמים מאחד הסוחרים בשכונה ונקלע לאיומים על חייו. כל זה קורה לעיניי המצלמות ולעניי השוטרים והמפעילים ששומרים עליו מרחוק ושנמצאים בדילמה קשה: האם לחשוף את סיפור הכיסוי ואת כל העבודה הקשה, או לחכות עוד קצת ולראות האם יצליח הסוכן להיחלץ בעצמו מהסיטואציה?
 
 אתה שומע את פינטו, שהבת שלו משאירה לו הודעות – 'אבא, איפה אתה?', ואתה רואה את הדמעות שלו בעיניים. סוכן שראיינתי אמר לי: 'סחיטה באיומים על ידי אקדח, זה משפט שאתה קורא בעיתון כל הזמן, אבל אני ראיתי מה זה אדם שיושב על הברכיים עם אקדח בתוך הפה או צמוד לו לראש. ראיתי מה זה עשה לבן אדם' 
איך הסוכנים הסכימו להיחשף, הם לא מפחדים?
"הם שוטרים ויש קוד אתי שנשמר עד היום. קוד אתי בין עבריינים לסוכנים שהם שוטרים – אם אני בא כשוטר ומצליח להפיל אותך זה חלק מהתפקיד שלי, אתה לא תתנקם ולא תפגע בי. אם עשיתי את העבודה שלי, אתה לא תפגע בי. זה הקוד. זו מערכת חוקים בלתי כתובה בין המשטרה ובין העולם התחתון".

עם כל הכבוד לקוד, לרוץ ולספר לחבר'ה בערוץ 10 זה לא חלק מהעסקה.
"נכון. להגיד לך שאני לא מפחד? אני מת מפחד עליהם. חלקם עדיין בתוך המערך. אנחנו חיים במדינה שכל החוקים נפרצים. אתה כל פעם אתה נפעם לגלות שאין חוקים. אבל התפקיד שלי הוא לספר סיפור. זאת העבודה שלי. לאחד הסוכנים, שמופיע בפרק הרביעי בסדרה, שיניתי את הפנים. אבל האובייקט אותו הפליל כבר מכיר אותו, זה לא בשביל זה. הוא לא רצה שהשכנים שלו יכירו אותו. הוא בסכנה. זאת לא סכנה ברורה ומיידית. אבל הוא הפליל ראש ארגון פשע, אחד האנשים המוכרים במדינה, זה לא פשוט. זה באמת עלול להצטייר כאילו 'גמרת את העבודה ועכשיו אתה בא ומתלכלך עליי?!', אבל הראיתי את זה להרבה אנשים מתוך המערכת שנתנו את אישורם על זה".

בחרת לספר צד אחד של הסיפור. איפה הצד השני?
"מה, של הפושעים? מה הם יגידו? יש הרי הוכחות מצולמות. אתה רואה את ההוכחות בסדרה. הסיפור זה הגיבור, והגיבור של הסדרה הוא הסוכן הסמוי; מה שעובר עליו, איך הוא חי עם עצמו ועם הסביבה. הפושעים הם לא העניין. בסופו של דבר – עם מה אנחנו מזדהים? סיפורים שמדברים אלינו, סיטואציות שכל אחד יכול לשאול את עצמו מה אני הייתי עושה? אני לא יודע אם אני הייתי מסוגל לעשות את מה שהם עושים, ויותר מפעם אחת חשבתי לעצמי למה הם צריכים את זה. האנשים האלה שיקרו לאנשים הקרובים להם ביותר".
 
"אתה כל פעם נפעם לגלות שאין חוקים". דרור מורה
 "אתה כל פעם נפעם לגלות שאין חוקים". דרור מורה   
יש סיפורים מעניינים שלא נכנסו לסדרה?
"יש המון סיפורים קטנים שלא נכנסו לסדרה, למרות שהיו מרתקים. ערוץ 10 נתן לי 48 דקות לפרק. עם כל אחד מהסיפורים האלה אפשר היה לעשות סדרה שלמה. היה למשל סיפור מדהים על סוכנת סמויה שנכנסה לעבוד במועדונים באילת, במקומות שיש בהם שימוש בסמים קשים. סיפור הכיסוי שלה היה עבודה כמגדת עתידות וקוראת בקלפים. היא היתה מוציאה במסוף המשטרתי פרטים על האנשים הקבועים במועדונים ושולפת להם פרטים על עברם בתור מגדת עתידות. הם היו בהלם. אותה סוכנת עברה תהליך מאוד קשה כשבזמן שעבדה באילת אמא שלה חלתה בסרטן. היא נשארה באילת ואף אחד במשפחה שלה לא הבין למה היא לא חוזרת הביתה.
"מקרה אחר שמאוד ריגש אותי היה של סוכנת סמויה שהתחברה עם נרקומנית שהיה לה ילד קטן בן ארבע. הילדה הזה ראה את אמא שלה מסניפה ומזריקה על בסיס קבועה. היו שם תיאורים קשים מאוד של כל מה שהילד הזה עבר והנסיון של הסוכנת לעזור להם.
"היה לי חשוב שידעו שגם נשים עושות את העבודה הזאת, התעקשתי על זה, ובאמת אחד הפרקים עוסק בעיקר בסיפורן של שתי סוכנות. זה מעניין מאוד מעצם היותן נשים בתוך העולם הגברי, או מדויק יותר בתוך עולם שמתנהג על פי הקודים של העולם הגברי. החברה הגברית מציבה בפניהן מכשולים, אבל הן עדיין שם. אישה סוכנת עומדת בפני סכנות גדולות יותר, למשל בכל האספקט של הטרדות מיניות".

למה הם עושים את זה בעצם?
"רובם ילדים שמתגייסים למשטרה ועוד לא היו שוטרים בעצם – זה הכי נוח כי לא מכירים אותם. אין מכנה משותף, לכל אחד יש סיפור אחר שבגללו הגיע לזה, אבל יש משהו בהרפתקאה הזאת כנראה. ויש גם ניצול של ההתלהבות וההתרגשות של האנשים הצעירים האלה. זה תמיד ניצול. גם אני ניצלתי אותם. כל אחד שעושה סרט דוקומנטרי מנצל את הגיבורים שלו. אבל השתדלתי לשמור כל הזמן על שני דברים – על הכבוד ועל הבטחון שלהם. ערכתי ראיונות של שלוש או ארבע שעות, מה שעמד לנגד עיניי כל הזמן זה הביטחון. אני נותן להם מיני הילה ובעיקר מזכרת. זו מעין הבעת תודה וזה מגיע להם. זה אולי נשמע בנאלי, אבל בדרגי השטח של משטרת ישראל פגשתי אנשים מופלאים. אנשים שעובדים קשה, מקצועיים, אכפתיים, רגישים. יש שם אנשים שאני אקח איתי לכל החיים. זה הגדולה של סרטים דוקומנטרים, הם משנים אותך, משנים אותך כבן אדם, פותחים לך את העולם ומשנים את ההתנהלות שלך כבן אדם. בדרגי השטח באמת פגשתי אנשים נפלאים, כשזה עלה לדרגים הגבוהים נתקלתי באותם תסמינים של קטנות ראש, כיסוי תחת וזה נורא. אני לא מבין למה המערכת מלמדת את האנשים להתנהל ככה, זה חבל. אנחנו משלמים את המחיר על הבינוניות הזו".
 
 
 
 
 
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by