אושרת קוטלר בנגל- תח 
בר פאסיבי  

בר פאסיבי

 
אושרת קוטלר בנגל- תח |
 
ניר נון נוה

כולם מדברים על הצעדים הגדולים שהקהילה ההומו-לסבית עשתה בשנים האחרונות. אבל האם קיימת כאן קהילה בכלל?

 
 
 
 
 
 
 
 
 
"לפעמים כוס בירה היא לא רק בירה" (אילוסטרציה: flickr, jagian)
 "לפעמים כוס בירה היא לא רק בירה" (אילוסטרציה: flickr, jagian)   
בתוכנית "גאווה לאומית" נעשתה עבודה טובה למדי בבחינת מצב "הקהילה" בישראל של שנת 2008. ולא בכדי המרכאות. מיד נגיע אליהן.
אין ספק שעברנו כברת דרך מרשימה ביותר בעשרים השנים האחרונות, ובהחלט יש על מה לברך. הפריפריה אמנם עדיין איננה תל-אביב, אבל ניצני הפעילות מבורכים ומחממים את הלב, היציאה מהארון של סלבס, דמויות גייז בסדרות טלוויזיה, הורים שמקבלים בצורה קלה יותר (או נכון יותר - קשה פחות) את יציאת ילדיהם מהארון, מראים כי אנחנו בדרך הנכונה. התפתחות הזהות הקווירית ומפלגת הגייז בתל-אביב הם אולי שיאו של התהליך, אם כי לא בהכרח בהתאמה למצב האמיתי בשטח. המצב האמיתי בשטח מראה, מעל לכל, את המחסור בקהילה אמיתית. וזו אולי הנקודה החסרה בתוכנית.

יהיו שיחלקו עליי, ואולי אף ינפנפו במרכז הקהילתי הגאה החדש והייחודי שנפתח בתל-אביב, אולם המרכז עצמו עדיין לא מייצר קהילה. אולי הוא דווקא מדגיש, אפילו, את הצורך ביצירת קהילה אמיתית שתהייה כאן. נדמה כי אנחנו רואים את עצמנו, בבועה התל אביבית, כל כך פתוחים וליברלים, אבל עובדה מוגמרת היא שאם עד לפני כשבועיים היו בסך הכל שניים וחצי ברים לגייז בעיר הזו, הרי שאחד מהם נסגר לפני שבוע. כן. באמצע חודש הגאווה, לאחר שנה וחצי של פעילות בלבד, נסגר לו הסדאמוס אמורי, והותיר את קהילת הגייז עם האוויטה הותיק יחסית, והפאם פטאל הצעיר שעדיין בשלבי גיבוש זהות וקורץ יותר לקהל הלסבי, וגם הוא בכלל סגור בשבועות אלו לצורך שיפוצים.

כלומר, תעצרו לרגע את רכבת האופוריה של הליברליות התל אביבית ותסתכלו סביב - הגיי הפשוט מן השורה, שרוצה ללכת ולשתות, להתחכך, להכיר ולקשקש – נותר עם מקום אחד בתל-אביב. תקשיבו טוב: מקום בילוי אחד בכל המטרופולין המרכזי של המדינה הזו, ברדיוס של קרוב למיליון איש, שהוא ייעודי לגייז. נכון, יש עוד מספר מקומות בהם יש "ליינים" לגייז, כלומר יום אחד בשבוע בו המקום פותח שעריו לחברים הגאים, אולם על פי רוב מדובר בדאנס בארים או מועדונים – לא מקום לשתות בו את הבירה שלך בכיף עם איזו שיחה מקרית על הדרך - ובחלק מהפעמים ליינים אלו פונים בכל מקרה לפלח הקלאברים בלבד. ולא שלא היו נסיונות חוזרים ונשנים לפתוח מקומות ייעודיים. היו גם היו. רשימה קצרה ולא ממצה: אאוט, הישי, צ'אפס, אדמס, ריינבו, קפקא, קרפה דיאם.

נשמע אולי קצת מוזר, מן הסתם שטחי, אפילו סתמי. כולה בר, מה אתה קופץ והופך עולמות על כוס בירה? אבל כן, אני מדבר על בירה. כוס בירה שמהווה אולי מטאפורה, ואולי היא עצמה היא לב לבו של העניין. כי לפעמים כוס בירה היא לא רק כוס בירה. כי כוס הבירה היא הדלת, אולי הבנאלית ביותר, לקהילה. ומהי הקהילה עליה אני מדבר? בסיסה ומהותה היא ההוויה החברתית. וההוויה מתחילה באנשים שאמורים לייצר את אותה קהילה. כמו בר שכונתי סטרייטי, אליו קופצים כדי להגיד שלום, לראות פרצופים מוכרים, לרכל, לקשקש, להעביר מצב רוח, לשפוך את הלב, אולי אפילו להכיר – זוהי המהות של בר לקהילה. זה הבר השכונתי שלנו. רק שהשכונה אינה פיזית.
 
האם אנחנו הומופובים בעצמנו?  (אילוסטרציה: אימג'בנק/GettyImages)
 האם אנחנו הומופובים בעצמנו? (אילוסטרציה: אימג'בנק/GettyImages)   
והעובדה שבתל-אביב 2008 לא מצליחים לשרוד ברים כאלו צריכה להעלות סימני שאלה גדולים אצלנו על אותה קהילה. יש טענות שונות ומשונות שמנסות להסביר את המצב. יש האומרים שבשל מחירי האלכוהול, מקמצים היוצאים בפיזור כספם ולא מותירים אפשרות כלכלית למקומות הורודים לשרוד. הבעיה היא שאם הדבר היה נכון – עשרות ומאות הברים והפאבים של הסטרייטים לא היו שורדים אף הם. יש הטוענים כי תל אביב כבר כה ליברלית – שאין עוד צורך במקומות לגייז. כן, כדאי לקרוא זאת שוב כדי להבין את הטענה – תל אביב כה ליברלית, שאין צורך במקום ייעודי לגייז. שוב, תל אביב. לא ניו יורק, לא לונדון, לא ברלין, לא אמסטרדם, לא שטוקהולם, לא סן פרנסיסקו. תל אביב היא הצועדת בראש הערים הליברליות בתבל, עד כדי ביטול הצורך במקומות לקהילה. טענה בעייתית משהו, אלא אם באמת מקור ההשוואה שלך הוא עכו או אשקלון. ויש הטוענים שפשוט הומואים בתל אביב כמעט לא יוצאים למקומות של הומואים. ומכל הטענות היא נראית כנכונה ביותר. כי ברדיוס של כמיליון איש, במרכז המטרופולין החשוב של ישראל, כשתל-אביב מושכת אליה חלק לא מבוטל מההומואים והלסביות של הארץ כולה, אפשר להניח שיש לכל הפחות אוכלוסיית יעד של כמה וכמה עשרות אלפי לקוחות פוטנציאליים. אלא שהלקוחות הפוטנציאליים הללו ממאנים להגיע.

יתכן ונדרשת כאן עבודת מחקר סוציולוגית מעמיקה כדי להבין איך קרה שדווקא בתל-אביב, מכל הערים הגדולות במערב, הומואים מעדיפים שלא לצאת למקומות "ורודים". איך קרה שדווקא בתל-אביב, לא מצליחים מקומות של גייז לשרוד. אבל אולי צריך גם לשאול איך קרה, שבניגוד לרוב הערים האחרות בעולם, לא נוצרת כאן הוויית קהילה אמיתית? עד כמה אנחנו ליברלים באמת? עד כמה אנחנו פתוחים? עד כמה אנחנו מוכנים לנסות ולייצר כאן קהילה של ממש? והאם במידה מסויימת אנחנו לא הומופובים בעצמנו - כשאנחנו מדירים רגלינו ממקומות של גייז, כשמדובר בסתם סוציאליזציה ולא בחיפוש אחר הקוויקי הבא או השורה הבאה? כי יש איזו תחושה באוויר, שעם כל הכבוד להישגים עדיין לא התבגרנו. כל אחד מאיתנו רוצה להשיג יותר כל הזמן, אבל בסופו של דבר "לא מוכן להיות חבר במועדון שמוכן לקבל אותי".
 
 
 
 
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by