יום הזכרון 
גם מחר ומחרתיים 

גם מחר ומחרתיים

 
יום הזכרון |
 
ציפי ביידר

ציפי ביידר, במאית הסרט "להתראות מחר ילד שלי" מספרת על המסע האישי שעברה עם גיבורי הסרט

 
 
 
 
 
 
 
 
 
טובה זיו, אמא של אורן ז"ל. מתוך: "להתראות מחר ילד שלי"
 טובה זיו, אמא של אורן ז"ל. מתוך: "להתראות מחר ילד שלי"   

אני זוכרת את הפעם הראשונה שנחשפתי למשפחת השכול. הייתי אז בבית ספר יסודי, היתה שעת אחר הצהריים, הבטתי החוצה דרך השלבים של התריסים וראיתי בבית ממול מאות אנשים, בחיים שלי לא ראיתי כל כך הרבה אנשים עומדים בחוץ. עד שהבנתי שהשכנה שלי- רויטל שטיינברג, שהיתה חיילת, נהרגה.

כמעט עשרים וחמש שנה אחרי אני מביטה לשכול בעיניים, הפעם יותר מקרוב, ומנסה לגעת ולהבין את הדבר הנורא מכל- לקבור את הבן שלך. לא לשחרר באמת, לא להמשיך הלאה, להמשיך לדאוג לו כשקר, וכשחם, וכשחשוך, שלא יהיה אף פעם לבד. שיידע שיש עדיין מישהו שם בשבילו, גם אם הוא כבר לא שומע, גם אם הוא כבר לא מרגיש כלום.

כן, גם אני נגועה בחיידק הזה של סרטי נופלים. מדי שנה, מאז שאני זוכרת את עצמי, אני יושבת וצופה בהם, מתרגשת, בוכה, כואבת על הבנים שנפלו. בדרך כלל הסרטים מספרים את סיפורם. איך הם היו, מי הם היו, ותמיד לכל אחד מהם יש סיפור מיוחד ואחר. הסיפורים לא נגמרים. אף פעם. עוד חייל, ועוד חייל, ועוד חייל 22,437 בנים ובנות שכלה המדינה על עצמאותה. 22,437 בנים ובנות שיש להם הורים ואחים וחברים שיחד איתם איבדו את התום בחיים.

השנה יצאתי למסע קשה עם רונית ומירי, עזרא וגילה, כרמלה ועזרא, טובה, שלמה עליזה ושמעון הורים יקרים ושכולים, שמאז שבנם נהרג הם מגיעים לבקר אותו מדי יום. בהתחלה לפני שהכרתי אותם חשבתי על המעמסה והמחויבות שהם לקחו על עצמם. שנים שהם מגיעים מדי יום, בחורף, בקיץ, ביום, בלילה, אין שום תנאים לבואם, הם רוצים להיות עם הילד שלהם. ניסיתי להבין אולי נשאר להם משהו לא פתור עם הבן שלהם, אולי היה משהו שהם לא הספיקו להגיד וזה מייסר אותם, ניסיתי להבין מה זה הצורך הזה, הצורך הכמעט קיומי שלהם להיות שם עם הבן שלהם, להמשיך לדאוג לו. כל יום, או כמו שכרמלה אומרת "רגע רגע, שעה שעה".

 
שלמה שימל, אבא של יניב ז"ל. מתוך: "להתראות מחר ילד שלי"
 שלמה שימל, אבא של יניב ז"ל. מתוך: "להתראות מחר ילד שלי"   

אחרי המפגשים הראשונים איתם ליד קבר יקיריהם, עוד לפני שבאנו עם צוות הצילום, הבנתי מיד, הם לא היו צריכים להסביר לי הרבה על הצורך להיות שם. ניסיתי להקשות עליהם, שאלתי, חקרתי, אבל התשובה שלהם היתה מאוד פשוטה, כמו ששלמה ניסח: "כאן הילד שלי וכאן אני איתו". אין תשובה יותר ברורה מזאת. רונית מסבירה לבתה מירי שמגיעה איתה כבר חמש שנים לבקר את ליאור "ילד לא עוזבים. כמו שאני לא אעזוב אותך או את אחותך, אני לא אעזוב את ליאור".

אין ספק שלא כל ההורים השכולים נוהגים כך, מיעוט מההורים מגיעים מדי יום. גם עם השאלה הזאת הם מתמודדים, כולם מעירים להם ומבקרים אותם. עליזה מספרת: "כולם שואלים אותי מה את עוד מגיעה?. אז אני אומרת להם, ששום דבר לא השתנה, שלומי לא חזר".

מיד בתום הצילומים מצאתי את עצמי מדברת עם אנשים ומסבירה להם, שזה לא מוזר להגיע כל יום לבקר את הילד שלך. גם לי, בתור אמא לשלושה (שיהיו בריאים), זה נראה טבעי לבקר את הילד שלך, כל יום

מה כבר לא נכתב על יום הזיכרון, על המשפחות השכולות, על הקושי שלהם, על הצורך והחובה שלהם להרים ראש, בשביל הילדים האחרים שנשארו, בשביל בן הזוג, אבל הם חווים מדי יום, "רגע רגע, שעה שעה" – שואה. שואה פרטית שלהם, שלקחו להם את הילד שלהם, הילד שהם דאגו לו מהיום שבו נולד, ועדיין ממשיכים לדאוג לו, כי זהו בעצם תכלית קיומם. מבחינתם כל יום הוא יום זיכרון, איתו הם קמים בבוקר והולכים בלילה לישון. אני באמת מאחלת להם רק טוב, שיידעו רק ימים קלים, כמה שאפשר, הרי הכאב לא ייעלם מחר בבוקר, וגם לא מחרתיים.

כן, הם התרגשו לפני הצילומים (וגם אני) והתרגשו עוד יותר אחרי שכבתה המצלמה, וביקשו לדעת האם הם דיברו מספיק והנציחו מספיק את בנם. אז אף פעם אין מספיק, ותמיד יהיה עוד מה לספר, לזכור, להנציח, כי הם כבר לא יחזרו. וגם מחר בבוקר הם יילכו לבקר אותם וגם מחרתיים.

לצפייה בסרט "להתראות מחר ילד שלי"

 
 
 
 
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by