ליאור ויובל 

ליאור ויובל

 
 
מערכת נענע 10

סיפור חייהם של גיבורי הסרט "אמא, לא הרגתי את הבת שלך"

 
 
 
 
 
 
 
 
 

יוּבל

 
הזכרון המגדרי הראשון מרחיק עד גיל חמש, לאותו הרגע בו התחלתי להתלבש בעצמי. מאותו הרגע, דרשתי להפסיק להתלבש בלבוש המקובל של בנות, ובעיקר לא יכולתי יותר ללבוש שמלות. לבוש זה הביך אותי, וחשתי זעם כלפי אותם קודים של לבוש. מהרגע שיכולתי לבחור- בחרתי בלבוש והופעה מטושטשת מגדרית עד גברית לחלוטין.

כבר בשנות ילדותי הרגשתי והתנהגתי כבן לכל דבר, הסתובבתי בחברת בנים, התאמנתי איתם בכדורסל והלכתי לחוגים רק של בנים.

אני זוכר את המשבר הפיזי הראשון, שקרה בעקבות התפתחות החזה הנשי עלי. צמיחת החזה דחתה אותי, היא הייתה משהו שלא קשור עם העצמי הפנימי. החזה היה דבר שצריך למחוק, לא יכולתי עוד להסתובב ללא חולצה ונדרשתי להסתיר אותו. ובניגוד לכך- חיפשתי להחצין את עצמי כאחד עם שיער קצר, שרירי ולא רציתי להוריד שערות מהרגליים.

בתקופת גיל ההתבגרות העסיקה אותי, באופן כמעט אובססיבי, שאלת ההבדל בין בנים לבנות. תמיד ידעתי שאני שונה פיזית, הקרנתי בן, התנהגתי בן. אם הייתי נכנס לאיזה מקום הרושם הראשוני היה של בן. בתיכון למדתי בבית ספר ריאלי, במגמת מתמטיקה-פיזיקה, בו רוב התלמידים היו בנים. הדבר הקל עלי ואפשר לי להיטמע בסביבה.

באותה התקופה, אחרי מעט התחבטויות, יכולתי להגדיר ולהכניס את עצמי למשבצת הלסבית הבוצ'ית (לסבית גברית למראה). ההגדרה הזו אפשרה לי הלכה למעשה להחצין את הגבריות שלי, ולבטא את עצמי, ככל הניתן, כגבר.

את שרותי הצבאי התחלתי בפרויקט מובחר, ולאחר מכן המשכתי בתכנות מחשבים. הייתי מורעל על הצבא, זו הייתה פנטזיה שהתגשמה. בכל פעם שלבשתי מדים הייתי בעננים, ותמיד רציתי מכנסי צבא של בנים.

עם השחרור סיימתי את לימודי התואר הראשון במדעי המחשב, והתחלתי לעבוד בחברה בתחום ההיי-טק.

אך למרות מסלול החיים הנורמטיבי למתבונן מהצד, השאלות והתחושות שהעסיקו אותי מאז ילדותי המוקדמת לא הרפו וגרמו לי למצוקה. הייתה לי תחושה חזקה של רצון לקרוע ממני את הבגדים יחד עם הגוף הזה שאינו שלי, פשוט לא יכולתי יותר להרגיש את הכאב שהרגשתי. הסתכלתי בראי ולא ראיתי את מה שהיה צריך להיות שם. הייתי מוטרד ולא רגוע.

באחד מהימים לקראת סיום התואר, ישבתי במעבדת המחשבים וחיפשתי את עצמי באינטרנט. פתאום, לראשונה, נחשפתי לאתר של טרנסג'נדרים. זו הייתה נקודת האל-חזור. הרגשתי שהשורות שהיו כתובות באתר הזה בעצם כתבו אותי, את הסיטואציה שלי, מי זה יובל. כל חיי רציתי להיות שרירי, הייתי עסוק באופן תמידי בנושא של זכריות ביולוגית וסימני מין משניים. והנה פתאום הכל היה כתוב שם, שורה אחרי שורה. באותו רגע כל כך רציתי את זה אך לא יכולתי להודות בזה. חששתי מאז ומתמיד ממורת הרוח החברתית, ורגע החשיפה לאפשרות לשינוי המין הכה אותי בהלם ותדהמה. הרגשתי בדידות איומה, ולא יכולתי לספר על כך לאף אחד. באותו רגע רציתי ללכת הביתה לישון ושכל זה ייעלם.
 
 
החשיפה לאפשרות המעשית של שינוי מין, פתחה צוהר ליישוב הסתירה המינית-מגדרית שלי. לא הייתה אופציה אחרת, אלא להתאים את המראה החיצוני של למה שאני באמת. אני מאמין, שאם לא הייתי מוצא את הפתרון הזה באותה נקודת זמן, כנראה שלא הייתי נשאר בחיים. אין כאן שום אלמנט של בחירה, זה פשוט אני.

התחלתי בטיפול פסיכולוגי, כשההתחבטויות לא נגעו בשאלת ה"אם", אלא התרכזו בשאלת ה"איך".

חצי שנה אחר-כך התחלתי לטול את ההורמון הזכרי "טסטוסטרון". ההורמונים צימחו שיער בגופי, ברגליי, בחזה ובפנים. גם תופעת הלוואי של התקרחות לא פסחה עלי. קולי העמיק והפך לגברי.
שנה לאחר מכן עברתי ניתוח ליצירת חזה גברי.

תהליך השינוי הפיזי קרם עור וגידים במקום העבודה הראשון שלי. אחרי שנת עבודה משותפת סיפרתי להם על זהותי הפנימית כגבר ועל כוונתי לעבור את השינוי הפיזי. התגובות היו אוהדות ומקבלות. אנשים היו אכפתיים, שאלו שאלות כדי לדעת, ותמכו בי לאורך כל הדרך. המעבר היה חלק.

לאורך השנים נושא אחד מהותי שנשאר פתוח ובעייתי היה רישום המין בתעודת הזהות שלי. למרות השינוי החיצוני המוחלט שלי, התנהלותי כגבר בכל תחומי החיים, והקבלה החברתית אלי ככזה- נותר רישום המין שלי: נקבה.

היום אני בן 32. חי כבר כמעט 10 שנים כגבר לא רק בתוכי, אלא גם בחיי החברתיים, המשפחתיים, והאישיים. אני מקיים זוגיות עם בן זוגי ליאור, כחלק מהשלמת ומציאת החיים האמיתיים שלי.

אני רואה חשיבות חיונית לסגור את התמונה, ולקבל את ההכרה הרשמית בי כגבר גם מבחינה ציבורית. על יסוד מגדרי הגברי, וכל הפעולות הפיזיות המשמעותיות שנקטתי לשנות את מיני כך שיהלום את מגדרי וזהותי, אני מבקש לשנות את מיני בתעודת הזהות ולקבל תעודה בה יירשם מיני: זכר.
 

ליאוֹר

 
נולדתי בקיבוץ המשקיף לים המלח. שם גדלתי והתחנכתי כל חיי. תפאורת ילדותיי הייתה אידיאלית: החופש, המרחבים והשקט שמעניק הקיבוץ, הצמחייה השופעת, ההרים שברקע והנחלים במרחק הליכה. משפחה מקסימה, חברים אהובים וכלבה. אך למרות האידיליה החיצונית, מתחת לפני השטח, הדברים היו שונים. נולדתי נקבה ובמשך כל שנות ילדותי גדלתי כנערה. עם סיום גיל ההתבגרות, בסביבות כיתה י"א, החלה לקנן בי ולהסעיר אותי התחושה שמשהו לא בסדר. האמת הפנימית שלי החלה לערער את הנעימות סביבי. מצד אחד הייתי תלמיד מצוין, פעיל חברתית בשכבת הנעורים שלי והייתי אחד מעמודי התווך של העשייה התרבותית בקיבוץ. אך מן הצד השני, התחלתי להרגיש לא בנוח, שמשהו מציק, משהו בי לא נכון.
לא ידעתי להגדיר מה הבעיה. לא היו לי הכלים והמילים לנסח את התחושות הפנימיות.
בפנים ידעתי שאני גבר. אך לתחושה החזקה והמוצקה הזו לא היה כל קצה חוט של אחיזה במציאות.

בצבא שירתי ביחידת ההסרטה של חיל חינוך. יחידה קטנה ואיכותית, המורכבת מבנים ובנות. מצאתי את מקומי בתוכה, בין היתר גם בזכות העובדה שיכולתי לטשטש את המגדר שלי.

עם השחרור עברתי לתל-אביב. שם, בפעם הראשונה, יכולתי להתחיל להבין מה קרה בכל אותן השנים ולהרכיב את הפאזל. בפעם הראשונה שמעתי את המילה "טרנסג'נדר". שמעתי אותה, ופתאום הייתה מילה מוחשית לתחושות שלי.
פתאום היו מילים ומונחים שיכולתי להשתמש בהם ולהסביר מי אני. למדתי על ההבדל בין מין למגדר, ולמדתי שהדיסוננס והפער ביניהם- הוא שכרסם בי מבפנים.

תהליך השינוי שלי הצריך קודם כל ממני לקבל את עצמי. התחלתי בטיפול פסיכולוגי. לא פשוט היה לי לקבל את גורלי כמי שיעבור שינוי מין. למרות שבתוכי מאז ומתמיד הייתי גבר, קשה היה לי לקבל שאני, קיבוצניק, 'אדם מן הישוב', שתמיד ראיתי עצמי חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית- יעבור מהפך שנתפס אז בעיני כאפל, קודר ומוזר.
רק כשיכולתי לנקות את הסטיגמות המכוערות שיש על אנשים טרנסים, ולהבין שמאחוריהם מתגלים בני אדם- יכולתי לקבל גם את עצמי.

עם הקבלה העצמית שלי התחלתי בשיחות יציאה מהארון. הן לא היו פשוטות. הן היו קשות, משפילות בחלקן, מלאות בבורות וחוסר ידע. אנשים לא הכירו את המושג 'טרנסג'נדר', לא הבינו איך זה שאני בחור אך גופי הוא של בחורה. היה ברור לי שאצטרך לתת לאנשים הקרובים אלי זמן להסתגל לרעיון. להבין שהשד אינו נורא. להבין שליאור שלהם נמצאת בליאור החדש. אך הפעם, זה ליאור אמיתי, חי ונושם. ליאור מאושר.
בשיחה עם אמא אמרתי לה: "כמו שאת תתייחסי לשינוי שלי- כך כולם יראו ויקבלו אותו". וביום שאמא שלי הצליחה לקבל אותי, גם המשפחה המורחבת וגם החברים בקיבוץ, הלכו יחד איתה.
 
 
 
מעולם לא הרגשתי כלוא בגוף של אישה. אך עם זאת, הגוף היה זר. מדי בוקר המראה בחדר המקלחת שלי הייתה מתמלא באדים. בכל יום ניצבתי מולה מחדש, מושיט את ידי לנגב את האדים. בכל בוקר קיוויתי מחדש כי הפנים שישתקפו מולי במראה- יהיו פני גבר.
במאי 2004 התחלתי את מסעי הארוך והממושך שנועד להתאים את גופי- לזהות האמיתית הגברית שלי.

הצעד הראשון היה במספרה. כל השנים הלכתי עם שיער ארוך אסוף בקוקו. השיער הארוך הסיר מעלי את האחריות החברתית להפגין נשיות. ברגע שחתכו את הקוקו מראשי, ובניגוד לסיפור שמשון, התחלתי להראות ממש כמו נער צעיר. יכולתי "לעבור".
בזמן הזה זכיתי סוף סוף, לראשונה בחיי, להתנהל בעולם כגבר. לעלות על מונית בזמן שהנהג קורא לי 'אבאלה' ומנסה להחליף חוויות על בחורות ברחוב, לעזור לאדם זר בחניה, לפתוח לנשים דלתות, ולזכות בדיבור אליו כל-כך כמהתי: הדיבור בלשון זכר.

לאחר שנה, התחלתי לקבל הורמונים זכריים "טסטוסטרון". אלו זריקות שמתבצעות אחת לכמה שבועות. בתקופה זו עברתי למעשה, תהליך התבגרות שני. השינויים ההורמונאליים גורמים לך להיות תזזיתי יותר, חרמן, עם אנרגיות רעננות ופתיל קצר. מבחינה חיצונית מעניקים ההורמונים חלק גדול מהמראה הגברי: הזיפים על הפנים מתחילים לצמוח לאט,מתחיל שיעור על הידיים, הרגליים והחזה. הקול מתחלף ונהייה נמוך ועבה.

בכל גילוי של שערה חדשה, או קימה בבוקר עם קול נמוך יותר- ההתרגשות והשמחה אינם יודעים גבול.

בשלהי 2006 עברתי ניתוח חזה, שנועד להסרת החזה הנשי ויצירת חזה חדש וגברי.
ההכנות לניתוח היו ארוכות. פגישות עם המנתח ד"ר גבריאל תמיר, הכנות נפשיות, ברורים כספיים, והחלטה על פרוצדורת הניתוח.

אל חדר הניתוח הגעתי שלם ובשל באופן מוחלט. ההליכה אליו, מבחינתי, הייתה רגועה ושלווה.
עם יציאתי מחדר הניתוח, לקח ד"ר תמיר את ידי- ושם אותן על החזה החדש. הרגשתי ניצחון.

לפני שנתיים וחצי הכרתי את יובל. הזוגיות שלנו והחברות העמוקה בנינו מוכיחים לי שמותר לאהוב.
היום אני ויובל חיים יחד בפרבר עירוני בורגני. אני אוהב אותו, ורואה בו את השותף לחיים שלי. בארוחת יום שישי אצל ההורים, בחגים המשותפים, בנסיעות לחו"ל, ובעיקר ביומיום האפרורי- אין בליבי ספק, הגעתי אל תחילתה של הנחלה.
 
 
 
 
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by