פארטי פופר 

פארטי פופר

 
 
אורנה בן דור

עוד יש מקום לעשייה תיעודית בעולם של תוכניות ריאלטי?

 
 
 
 
 
 
 
 
 
לחלקן אפילו יש בטן. מתוך: אמא יקרה לי
 לחלקן אפילו יש בטן. מתוך: אמא יקרה לי   
בסדרה הדוקומנטרית "אמא יקרה לי", שיצרה ציפי ביידר והגישה מיקי חימוביץ', נחשפו נשים שאמהות הפכה עבורן משאת נפש לא ממושת. שבוע אחרי שבוע ישבנו מול המסך, בכינו, הזדהינו וכעסנו על חוסר הצדק וחוסר האונים שהן חלקו איתנו. היו שם נשים לא מאופרות, לא מפונפנות, חלקן אפילו לא רזות. היו שם תאורים קשים מנשוא של מכאובי גוף ונפש שנאלצו הגיבורות לעבור ועל אכזבות מרות שחיכו בסופו של כל נסיון לא מוצלח להרות. לא היה שם הפי אנד, ולא נצחונות מוחצים. כשמישהי זכתה בכל זאת להפוך לאם לא התנגנו ברקע כינורות. בפס הקול של התכנית היה הרבה בכי. ובכל זאת היתה זו אחת הסדרות המוצלחות ששודרו בערוץ 10, וגם נתוני הרייטינג שלה היו מהגבוהים שידע הערוץ. כל כך מוצלחת היתה הסידרה שהערוץ שוקל להעלות עונה שניה, שתעסוק במכאובים וקשיים נוספים שמוליד התפקיד הסבוך הזה, הורות.

אומרים על דוקומנטאריסטים שהם כמו רופאים. מגיעים להיכן שכואב. אלא שבניגוד לרופאים אין להם את הכלים לרפא. הם יכולים רק להודיע, להתריע, לצרוח בכל הכוח על הפצע, המחלה, המחסור. בעולם של טלוויזיה מסחרית, ששורת הרווח היא הנתון המרכזי בהתנהלותה, הדוקומנטארי הוא משא.

מי רוצה להדליק טלוויזיה בסוף יום עבודה ולהיכנס לצרות של אחרים? את מנת המציאות מקבלים בחדשות ואחר כך מבקשת הטלוויזיה להציע לנו הפלגה לחופים אחרים שיש בהם יפים ויפות, צחוקים ומשימות שמבטיחות מליון שקל, אם נעמוד בהם. בעיות שאפשר לפתור אותן בחמישים דקות צפייה. תחרויות על איכות המרקם של הסופלה כששעון העצר מתקתק. אנחנו גם יודעים שהגיבור הטלוויזיוני יצולם באופן מחמיא ולא יאמר שום דבר שמאיים על הסדר המלאכותי שמיצר מסך הטלוויזיה.

הגיבורים בסרטים הדוקומנטאריים הם בדרך כלל אנטי גיבורים. כאלו שהחיים מתיחסים אליהם בקשיחות ובאטימות, ולא בליטוף רך. העלילות חסרות סדר ואין בהן רעים מוחלטים וטובים מוחלטים, הצילום קופצני ולא מחמיא, וברוב המקרים ההתרחשות הדרמטית היא בניגוד לרצון המלודרמטי שלנו שהכול ייפתר בסופו של דבר. ברוב הסרטים הדוקומנטאריים אין צדק פואטי או מוסר השכל.
 
הסתדר כפי יכולתך ותזכה במליון. מתוך: הישרדות
 הסתדר כפי יכולתך ותזכה במליון. מתוך: הישרדות   
את הנושאים שמפרנסים סרטים דוקומנטאריים לא ניתן לפתור בקלות, אם בכלל. לעיתים קרובות סוף הסרט הוא התחלת התסכול ולא פתרונו, ואין מעקב דרמטי צמוד שמאפשר התנתקות מוצלחת מהיומיום.

אז למה בכל זאת יש סרטים וסדרות דוקומנטאריות בטלוויזיה המסחרית? ולמה בכל זאת יש צופים לסרטים אלה?

בניגוד לשאר המוצרים הטלוויזיוניים, עשייה דוקומנטארית מזכירה לנו שאנחנו בני אנוש המחוברים ברקמה חברתית ושבטית. שאנחנו לא לבד ולא רוצים להיות לבד, איש איש לנפשו.

אם הישרדות מקדשת את הערך "הסתדר כפי יכולתך", כי רק אתה תקבל את המיליון בסוף, יוצא הסרט הדוקומנטארי בהצהרה הפוכה. יש פינות מדממות בחברה שלנו שזקוקות לתשומת ליבך. ההבטחה הלא מדוברת היא, שאם אתה תיקלע לפינה כואבת זו יהיה מישהו שלפחות יתעניין בך. על ההבטחה הזו נשענת החברה האנושית כולה. על רקמה עדינה זו אנחנו מבטיחים את ההבדל בין היותנו יצורים אנושיים לחיות בג'ונגל.

אולי בגלל ההבטחה המנחמת הזו אנחנו כן רוצים סרטים דוקומנטאריים. גם על המסך של טלוויזיה מסחרית. אולי בגלל זה אנחנו הדוקומטאריסטים נמשיך להאיר את הפינות החשוכות של החיים ולהביא אליכם הצופים את הסיפורים שבהם המציאות אינה הוגנת ומכאיבה. אולי בגלל זה יהיו תמיד צופים ליצירה הדוקומנטארית, הכל כך שונה ממה שמסך הטלוויזיה העכשווי מציע.

אורנה בן דור היא במאית ומנהלת מחלקת הדוקו של ערוץ 10.
 
 
 
 
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by