בדמותה 
"כשרע לי עם אמא, המחלה שלי בשיאה" 

"כשרע לי עם אמא, המחלה שלי בשיאה"

 
בדמותה |
 
נועה בכר

הסרט "בדמותה" מציג בין היתר את סיפורה של נועה - סטודנטית למשחק שמגיל 16 סובלת מאנורקסיה קשה. הניסיונות הרבים של אימה, רונית, לטפל ולהציל את נועה נכשלים ולא מאפשרים לנועה להחלים.

 
 
 
 
 
 
 
 
 

כל אדם מקבל 'מנת אהבה' המגיעה עם היוולדו. יש כאלה שאינם מסוגלים להכילה עד תומה, כמוני לדוגמא: ילדת שמנת שגדלה בממלכה תחת מצע צמר גפן ורדרד וילדות ממותקת.
אהבתי לשלוט, להיות בפוקוס מתמיד, עם שרירים חזקים שעובדים וגלי מחשבה מעסים ובעיקר אהבתי לצלול תחת מים מלוחים שעשו אותי "מבריקה". אהבתי לשחק באש, בתנאי שהיא לא עומדת לשרוף אותי או לכלות את מטרותיי, גם את זאת שבאח, את זאת שיוקדת מתחת לבשר שלי ואת זאת שבתוך בוכנות המנוע(ה) שלי.
לפני חצי שנה יצאתי למסע תיעודי נטול שליטה ומסכות, הסכמתי לתת דרור לפחדיי האישיים, הרגשיים, הבין אישיים, לפגוש בשדים וללקק בלשון חרוכה את הפצעים. חציתי גשרים, שברתי מחסומים וסחטתי לא מעט דמעות מהשותפים שבדרך. תחילה חששתי שמא הכוכבים משקרים לי והסהר מקורנן, אך יד ביד, עקב בצד אגודל, לצד במאית נשמה מהזן המשובח ביותר - מצאתי בתוכי את הכוח לעבור חוויה מתקנת, מלמדת ובעיקר - מרפאת.

 
 
 

היו לילות שפחדתי פחד מוות להיחשף, 'להישרף' מול המצלמות, שעה שהירח הנשקף מחלוני רק עשה לי לרצות ליילל, אך התגברתי.
ברקים ורעמים - גם הם סוג של מופע נפשי: השמיים - המסך הקמור והגדול בעולם, ותופעות הטבע - הכוח הגדול בעולם כערוצים של אותו מסך. אני הרי לא פחדתי מכוח, כי ידעתי שיש בתוכי עודף. לא חששתי מקולות וצבעים, מסופות או גשמים - כי ידעתי שיש בי היכולת להתמזג עם הכל, עם העולם.
רק עם החיים לא הצלחתי להתמזג כפי שציפיתי, כפי שציפו ממני כולם. ילדה 'משוכללת', רבת פוטנציאל, חלומה של כל אם - מי היה מנתק חבל טבור שכזה? לא רציתי להביט לאחור, לגעת בצלקות שהעדפתי לא לזכור, אלא רק להשליך לאש כל דבר שמסוגל לבעור.
גבולות היוו עבורי 'כלי רצח', גדר שאין טעם לגדר, שאפתי לתחום את חיי לממלכה בה רק אני אהיה ה'מושל(מ)ת', אך אז נאלצתי לתת דרורים לשקר ולרסן בלית ברירה עוצמות של חולי, הרעבה וסבל גופני ומנטאלי משווע, שאפתי להשמיד את הכשלים שלי ללא זכר אך עקבותיי הסגירו אותי.
עכשיו אני אני, נועה נטולת קליפות, כי נגעתי באש וספגתי כוויותיה, לצד אהבת אם להביורית נפיצה ומסוכנת, אי גבולות ונשמה אחת עירומה ורועדת. הקשר בין אם לבת הינו יותר משיחות נפש, זו הנפש עצמה שמקושרת גם כשהיא שותקת. במשך כל חיי אמא הייתה בפרונט, כשמש זורחת, החודרת בקרניה את צמרות החושך שלי. אומרים כי יש ארבע עונות אך אמא שלי הייתה עונה קבועה בנוף ילדותי המתחלף, ואני? אני הייתי שלכת חולה ומזדמנת, מתעתעת ומתחלפת שמוצאת מזור תחת קרניים חמימות ומגנות.
המסע הדוקומנטרי הביא אותי להכרה ומסקנה שאחרי הכל הגשם עדיין פה, הוא היה לפניי, ויהיה גם אחריי, מתעקש להקפיא את הקצוות הרפויים שלי, מחשל אותי לא לוותר, ולאחר תהליך סיזיפי, נוגע, בועט ומעצים - אני גאה להיות 'שלכת', לצמיחה והתבגרות מחודשת.
הבטן של אמא, שממנה בקעו לי חיי צריכה להמשיך ולנוע בלעדיי, לקרקר געגוע לביקורי, אך לא להשביע רעבוני במקומי. שנים ארוכות, מדי לילה, הרגשתי כאילו היא ריחפה מעליי בתוך עפיפון מחובר לחבל הטבור המחליק בין אצבעותיי ומתפקע פתאום ל"כלום", כמו הבלונים שיצרתי מבועות סבון כשהייתי קטנה. מופע התעופה הזה היווה עוגן שנים רבות עד הרגע בו קרסתי, אי שם כשהחלו לבצבץ ניצני ההתבגרות...רק אחרי עוד כמה 'מופעים' בהם לא הצלחתי להישאר חזקה הבנתי שגם לי חלק באחזקת אותו החבל... הרגשתי אותו נוגע בידי, רציתי להחזיק בו, להחזיק באמא, שתמיד תהיה בקרבת מקום, להחזיק חזק שלא תיעלם, אבל היא מרוב אהבה 'חנקה' את צמיחתי בחיבוק אינסופי, ארוך ומתמשך. בנתיים מזג האוויר השתגע ואני איבדתי את הצפון, ואכן: 'מצפון נפתחה הרעה...' אבל אמא לא נחה לרגע: היא צופפה את כל צמרות החושך שלי תחת משבצות של שמש ואז הגיהינום החל להתפוגג לו, רק אני נשארתי, מתחממת, מתרחבת, מתפשטת, כמו דייסה גולשת ודביקה...אבל זה לא הפריע לי.
היום איני פוחדת מן הגשם והגוף שלי ארוז כמו שמיכת פיקניק בתיק, עם דמעה או שתיים בזווית העין, ורעב גדול לכבוש את העולם - הגעתי למסקנה כי חבל הטבור גם הוא סוג של שלכת, שלכת הילוד, הרי בינינו - כל פריחה חייבת להיעלם על מנת להניב פירות.

 
 
בדמותה - נועה בכר
 בדמותה - נועה בכר   צילום: צילום מסך - 
 
 
 
 
 
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by