דוקו 10 
לינוי בר גפן: "משהו השתנה באבהות – זה משהו אחר" 

לינוי בר גפן: "משהו השתנה באבהות – זה משהו אחר"

 
דוקו 10 |
 

יוצרת הסרט "אבא של מסי" בטור מיוחד על תהליך העבודה. "ברור שהאבות מגשימים את חלומותיהם דרך הילדים שלהם אבל זו גם דרך להתקרב לבנים", גורסת בר גפן שחקרה את התנהגותם של אבות הדוחפים את ילדיהם לשחק כדורגל. "האבא חייב להתבטא בדרך שונה מהרגשות של האמא"

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

עד לאחרונה התגוררתי סמוך לבית ספר יסודי במרכז תל אביב שהתקיים בו בשעות אחר הצהריים חוג כדורגל. סביר שלא הייתי שמה לב לכך אלמלא יום אחד חלפנו בן זוגי ואני ליד המקום והוא נעמד דבוק לגדר מרותק. אותו עניינו הילדים.


הם הזכירו לו את תקופת ילדותו כשחקן ב"מכבי תל אביב ילדים". אותי עניינו ההורים: חבורת גברים בשנות הארבעים לחייהם שהיו עסוקים בלצעוק הנחיות לשחקנים בני השמונה, לחלק הוראות למאמן ולדסקס ביניהם מהלכים. העוצמה הרגשית וההתמסרות שלהם למתרחש על המגרש נראו יותר ככאלה ששייכים לאוהדים של ברצלונה או לכל הפחות מכבי חיפה יותר מאשר לחבורה שבסך הכל התכנסה במגרש המשחקים של בית ספר להתבונן בחבורת תלמידי כתות ג'. הם גם הזכירו לי את ה"סוקר מאמז", האמהות האמריקניות שמלוות את בנותיהן לחוג הכדורגל בשעות אחר הצהריים וממתינות "המתנה פעילה" המגרש.

 

 
לינוי בר גפן. "הזכירו לי את ה'סוקר מאמז', האמהות האמריקניות שמלוות את בנותיהן לחוג הכדורגל"
 לינוי בר גפן. "הזכירו לי את ה'סוקר מאמז', האמהות האמריקניות שמלוות את בנותיהן לחוג הכדורגל"   צילום: שרון בוקוב 
 

הרגשתי שמשהו השתנה באבהות בשנים האחרונות ואני רואה מולי את הסימנים. אלה לא האבות הדוחפניים של ספורטאים שאליהם כבר התרגלנו. זה משהו אחר.


כשהתחלנו לתעד את האבות לשחקני הכדורגל בקבוצות הילדים של הפועל תל אביב צפון ובני יהודה (וגם אמא מקסימה אחת) התחדדה בי יותר ויותר ההבנה על אותו שינוי שעברה האבהות. זה היה כשדרור, אביו של רום מהפועל, עיסה את רגלו מתוחת השרירים של בנו ואמר: "זו הדרך היחידה שבה הוא מרשה לי לגעת בו". כן, ברור שדרור והאבות האחרים גם מגשימים דרך הילדים שלהם את השאיפות הפרטיות שלהם, אבל זו גם הדרך של אבות להתקרב לבנים שלהם בהיעדר כלים אחרים.

 

הציצו לסרט

 

 
ליאו מסי.  "זו הדרך היחידה שבה הוא מרשה לי לגעת בו"
 ליאו מסי. "זו הדרך היחידה שבה הוא מרשה לי לגעת בו"   צילום: גטיאימג'בנק/GettyImages 
 
 

"על מה אני אמור לדבר איתו? על רגשות?", דרור שאל אותי בכנות. ובאמת, למה שגבר שמעולם לא התחנך להתדיין על זה עם ילדיו ינסה להתקרב אליהם דווקא דרך הדיבור הרגשי? אלה לא הכלים שהוא קיבל לאבהות. אבל זה לא אומר שאין רגש, הוא פשוט חייב להתבטא בדרך שונה מהרגשות של האמא, של האישה, כדי להיות "גברי" וככה "גם לגיטימי". את הרגש מתעלים להתרחשות על המגרש: להתלהבות מהמשחק הקרוב, לשמחה מנצחונות, לאכזבה מהפסדים, לדאגה מגיד שנמתח או קרסול שהתעקם. את החום האמהי שמוגש עם הצלחת לארוחת הצהריים הופכים לדאגה ל"תזונה ספורטיבית". את ההתעניינות של אמא לגבי המצב בלימודים ממירים להתעניינות בהרכב הצפוי בשבת - תשחק, ילד, או שתשאר על הספסל?

 


כך שמולי לא ראיתי בסרט הזה כדורגל או אמביציות הוריות שיצאו משליטה, אלא חבורת גברים שפשוט אוהבים נורא את הילדים שלהם ונורא רוצים שיהיה להם טוב, ואם על הדרך גם אפשר קצת לשחרר אגרסיות וגם קצת לחיות מחדש את ילדותם האבודה - מה רע?

 

חרקירי - הילדים האבודים: צפו בסרטו של נדב אייל

 

 
 
 
 
 
 
 
תגובות
הוסף תגובה0 תגובות
הוספת תגובה
מאת
 
נושא
 
תוכן
 
 
 
 
תודה! תגובתך התקבלה.
התגובה תתפרסם בכפוף לתנאי האתר.
 
 
 
 
 

כל הזכויות שמורות 2011 © נענע 10 בע"מ
 
 
 
 
כל הזכויות שמורות © Nana10 בע"מ
Video powered by